¹ בראנד, כלי חרס, עמ׳ רע-רעב.

² בבלי, עבודה זרה עב ע״א. משקה טופח הוא חיבור לעניין יין נסך, שבו החמירו.

³ ראו אונא, וו שין.

⁴ ״סיכת אבר קטן״ מופיעה כמידה של שמן בשימוש מינימלי, ראו משנה, שבת פ״ח מ״א; תוספתא שם פ״ח ה״ט. גם במשנת עדיות ובמקבילתה בתוספתא עדיות פ״ב ה״ב, עמ׳ 457, מופיע שיעור זה לעניין שונה במקצת, הפעם בדברי בית הלל. בתוספתא, שבת שם: ״שמן כדי סיכת אבר קטן. רבי שמעון בן לעזר אומר: קטן בן יומו״. רבי שמעון בן אלעזר מקטין את השיעור ומעמידו על שיעור סיכת אבר קטן של קטן בן יומו, כמו ששנינו בסתם בירושלמי: ״ובלבד אבר קטן של קטן בן יומו״ (שבת פ״ח ה״א, יא ע״ב). בתלמוד הבבלי, לעומת זאת, נמסר בשם דבי רבי ינאי: ״שמן כדי לסוך אבר קטן של קטן״, ובהמשך הסוגיה הדברים מובאים כברייתא בשם רבי שמעון בן אלעזר, אך רבי נתן חולק עליו, ואומר: ״שמן כדי לסוך אבר קטן״ (שבת עז ע״ב - עח ע״א), ולא כשיעור הקטן הימנו. ייתכן שבמקור הקדום נאמר רק ״שמן כדי לסוך אבר קטן״, כבמשנתנו, והמחלוקת היא אם קטן הוא הנסמך של אבר, כלומר ״אבר של קטן״, או שמא אין קטן אלא תואר של אבר, ופירוש הצירוף שלפנינו: ״אבר קטן של אדם גדול״. המחמירים אומרים שהכוונה ל״אבר קטן של קטן״.

⁵ זו תוספתא המכוונת להסביר את המשנה הבאה.

⁶ ליברמן, תוספת ראשונים על אתר, עמ׳ 50.

⁷ לתנאים מאוחרים הממשיכים לנקוט עמדות בית שמאי ראו ספראי, הכרעה כבית הלל.

⁸ לעיל פ״ב מ״ו. בדרך כלל המקורות קובעים שמשקים הם ״תחילה לעולם״ (תוספתא טהרות פ״ב ה״ג, עמ׳ 662; טבול יום פ״א ה״ג, עמ׳ 684; ה״ו ועוד), וראו המבוא למסכת משקין.

⁹ אספמיא היא אפמיאה שבסוריה. אמנם סוריה אינה חלק מארץ ישראל, אבל פרות של יהודים חייבים במצוות התלויות בארץ גם בסוריה. השאלה מה גבולה הצפוני של סוריה זו אינה פשוטה, אך בסדרת מקורות אפמיאה מופיעה כנקודת גבול או כקצה ״סוריה״ המוכרת לחכמים. הנושא מחייב הרחבה שלא כאן מקומה.

¹⁰ מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יב כ, עמ׳ 25, לעניין לישת מצה; משנה, מעשר שני פ״ב מ״ג, ועוד.

¹¹ חסר בכתב יד וינה.

¹² למעמדם של מי פרות ראו פירושנו לתרומות פי״א מ״ב ולהלן פ״ח מ״ג.

¹³ ראו עוד סוגיית הבבלי, פסחים לג ע״ב, האם המשקה נחשב לבלוע. בגמרא ובמפרשים נעשו ניסיונות אחדים ליישב את המשנה גם לדעת הסבור שמשקה בלוע הוא כמשקה.

¹⁴ ראו סיכומו של קהתי.

¹⁵ המפרשים הילכו בדרך זו משום שפירשו את המילה ״שכיוון״ כסיבה ולא כעניין חדש.

¹⁶ ראו עוד להלן פ״י מ״ה.

¹⁷ ראו הרשימה בפרה פ״ג מ״ה.

¹⁸ שלמים.

¹⁹ בבלי, שבת פג ע״ב; ספרי במדבר, קל, עמ׳ 168.

²⁰ בלשון הבבלי: ״בטיפה המלוכלכת על פי הדד״ (שבת קמד ע״ב), הטיפה הראשונה מכשירה את החלב שבתוך הדד לקבל טומאה. ההסבר קשה, שהרי הדד של העז לא נטמא (בהמה אינה מקבלת טומאה), והטיפה עצמה נטמאה מהחולב אותה. אלא שהנימוק מועבר מבבלי כריתות יג ע״א המקשה מדוע אם היא טמאה אין היא מטמאת את הבן היונק אותה, הרי הוא נטמא בטיפה המלוכלכת (הלחה) שעל פי הדד.

²¹ ספראי, הכלכלה, עמ׳ 171; משנה, בבא מציעא פ״ה מ״ד; חולין פי״א מ״א ועוד. כבר הרשב״א על אתר עמד על כך.

²² במקרה זה המקורות הבבליים משקפים לא רק את בבל אלא גם את ארץ ישראל; אנו קובעים זאת לאור המקבילות התנאיות שהבאנו.

²³ ראו פירושנו לאהלות פ״ב מ״א.

²⁴ ראו המבוא למסכת פרה.

²⁵ למונח ״טומאת הנפש״ כמקבילה לאב הטומאה ראו פירושנו למשנת כלים פי״א מ״ג.

²⁶ ״לעלות״ או ״עלייה״ הם ביטויים להתכנסות פורמלית רשמית. המונח נגזר מהנוהג ללמוד בעליית הגג, ואכן סדרת התכנסויות רשמיות, או רשמיות למחצה, שהוכרעו בהן הלכות, נעשו בעליית הגג, כגון תוספתא סוטה פי״ג ה״ג; ירושלמי שם פ״ט הי״ג, כד ע״ב; בבלי, שם מח ע״ב; ירושלמי עבודה זרה פ״ג ה״א (עליית בית גוריה [או בית גדי] ביריחו); תוספתא שבת פ״ב ה״ב (עליית בתי נתזה בלוד); ירושלמי פסחים פ״ג ה״ז, ל ע״ב ([עליית] בית ארוס בלוד). במקבילה לאותו מעשה בירושלמי פסחים בבבלי, קידושין מ ע״ב, בית נתזה; בבלי, חגיגה יג ע״א; שבת יג ע״ב; מנחות מה ע״א – שם למד רבי אלעזר בן חזקיה את ספר יחזקאל וצירפו לספר התנ״ך. בעלייה גם נגזרו גזרות י״ח דבר [״בו ביום״] – משנה, שבת פ״א מ״ד וראו פירושנו לה, שם מתכנס בית הדין לעבר שנים – ירושלמי סנהדרין פ״א ה״ב, יח ע״ג; בבלי, סנהדרין יא ע״א, ומקבילות; העלייה ביבנה ששימשה לכינוס, ירושלמי שם פ״ט הי״ג, כד ע״ב; עליית יונתן בן בתירא, שם התכנסו בית שמאי ובית הלל (ספרי במדבר, קטו, עמ׳ 124), ועוד ועוד. הביטוי מושרש והוא מעיד על נוהג רגיל, או שהפך לביטוי להתכנסות אף כשמדובר בהתכנסות במקום אחר.

²⁷ ביטוי זה חוזר בדברי רבי שמעון. ראו תוספתא יבמות פ״ט ה״ג, והשוו ירושלמי בבא קמא פ״ד ה״א, ד ע״א.

²⁸ זו המחלוקת הידועה האם יש לעבוד את ה׳ מאהבה או מיראה. אנו דנו בכך בקצרה בפירושנו למסכת אבות (פ״א מ״ג), ובדיוננו שם הטמענו את המגמות הפילוסופיות שבספרות העוסקת בכך.

²⁹ ״מלכות שמים״ הוא מונח תנאי, אבל הביטוי ״עול מלכות שמים״ הוא בבלי מובהק.

³⁰ ראו פרה פ״ח מ״א ופירושנו לה. הביטוי ״הסיע דעתו״ במפורש מופיע בירושלמי חגיגה פ״ג ה״ג, עט ע״ב ובמקבילות רבות.

³¹ מוסקוביץ, פיקציות.

³² דוגלס, חרדה וטומאה.

³³ כן המצב במקומות נוספים שהביטוי מופיע בהם, כגון עירובין פ״ג מ״א, וכך ב-דו, דפ, מגאד, מיל, מל, רא. חילופי הנוסח חוזרים במקומות אחרים שהמונח נזכר בהם. אבל במשנה שלנו ב-ג2 ״בין״ וב-ל, מ, פ ״בית״. אבל במשפט הבא ב-ל, פ ״בין״, ורק בכתב יד מינכן בשתי הפעמים ״בית״. באופן כללי להערכתנו כתב יד מינכן למשנה הוא מבטא נאמן של נוסח בבל.

³⁴ בארץ ישראל הייתה הקבורה משפחתית ולא קהילתית, וכל משפחה קברה את מתיה בנפרד. הקהילה סייעה לעניים מדין צדקה, אך לא כנוהג שיטתי. עם זאת, גם בארץ ישראל היו מעט בתי קברות מאורגנים. לעתים מתגלות סדרות של מערכות קבורה מרוכזות שסגנון חציבתן דומה, ומאליה עולה הטענה שאלו הן מערכות קבורה ציבוריות. דוגמאות לכך ניתן למצוא באזורים שונים, כגון חורבת קורקוש בשומרון, הקברים מדרום לתמנה שבצפון הר יהודה ועוד. כך היה המצב גם בכפרי סוריה, אך גם שם היו, לעתים נדירות, קברות ציבוריים (מק אדם, ערביה, עמ׳ 159). עיר המתים הגדולה בבית שערים היא דוגמה נוספת לבית קברות מאורגן. גם בספרות חז״ל מצינו רמזים למערכות קבורה אזוריות. ראיה לדבר מן התלמוד הירושלמי המספר על קבר שהתמוטט בחול המועד וביקשו להתיר את בנייתו מחדש, לפי שהוא צורך הרבים (ירושלמי מועד קטן פ״א ה״ב, פ ע״ב). ״צורך הרבים״ בהקשר זה הוא מונח טכני לצורך הקהילה. לכאורה ניתן לטעון שהקבר שייך למשפחה גדולה ורבים מבני המשפחה נפגעו מביזיון קברי מתיהם שנפגעו והצטערו עליו, ברם ההלכה היא שבחול המועד מותר לעסוק ב״צורכי הרבים״, ואלו הם צרכים ציבוריים, לא צרכים של הרבה אנשים פרטיים. לפיכך נראה שזה היה בית קברות ציבורי. בירושלמי (ברכות פ״ג ה״א, ו ע״א) מובא דינו של מי שמתו ״נמסר לרבים״, ומשמע שקיימת הייתה אפשרות שה״רבים״ יטפלו בקבורה. בהמשך נקבע שם דינו של מי שמתו ״נמסר לכתפין״ (נושאי המיטה), ואלו, כנראה, אינם גוף ציבורי אלא בעלי מלאכה פרטיים. לעומת זאת נראה שבבבל היו קהילות שבהן הייתה ״חבורה״ מאורגנת שכל עסקי המת הוטלו עליה. רב המנונא שנקלע לדרומתא הופתע מנוהג זה (בבלי מועד קטן כז ע״ב). ניתן לצמצם עדות זו ולפרשה כראיה לנוהג חריג וייחודי, ברם מסתבר שזה היה הנוהג המקובל בבבל. המונח ״בית עלמין״ (בבלי סנהדרין יט ע״א) הוא מונח בבלי ולפי הסוגיה שם מדובר בבית קברות גדול, אם כי משמעותו המילולית של המונח אינה בטוחה. גם בתפוצות אחרות היו ליהודים בתי קברות מאורגנים. במצרים הייתה אף אגודת קברנים (צ׳ריקובר ואחרים, פפירוסי מצרים, א, עמ׳ 138) וכנראה גם בית קברות מאורגן (כשר, יהודי מצרים, עמ׳ 316). הקטקומבות (מערכות קבורה תת-קרקעיות) היהודיות ברומא עשויות להצטרף לראיות לבתי קברות ציבוריים. כאמור, בבית שערים הייתה מערכת מאורגנת ולא צירוף מקרי של משפחות וחבורות פרטיות. לפנינו מעין ״אימוץ״ של נורמה המקובלת בתפוצות עבור נקברים מהתפוצות ועבור נקברים בודדים גם מארץ ישראל, וראו דיוננו במסכת אהלות פט״ז מ״ג.

³⁵ ראו בהערה שלפני הקודמת, וכן משנה, נזיר פ״ג מ״ה; בבא בתרא פ״ב מ״י; תוספתא שבת פ״ו ה״ב; ברכות פ״ו ה״ו, ועוד.

³⁶ ראו התירוצים שליקט קהתי על אתר. הרמב״ם והר״ש לא התחבטו בשאלה, ובצדק, כפי שנסביר. אמנם ספק אם ראו את מציאות הקבורה של ימי הבית שני, אך בהבנתם האינטואיטיבית את ההלכה שִחזרו את המבנה הקדום.

³⁷ כך בכתב יד וינה, ובכתב יד ערפורט ״לטול״. לפני הבבלי (נידה ד ע״א) היה הנוסח ״אם נפלה״, והוא מוסיף אבחנה נוספת בין ״מקום מדרון״ שחשש הנפילה בו גדול ובין מקום ישר.

³⁸ ראו בפירושנו לעיל מ״ו סעיף 3ה.

³⁹ לביטוי זה ראו דיוננו במסכת פרה פי״ב מ״ד.

⁴⁰ גילת, פרקים, עמ׳ 19-31.

⁴¹ וראו פירושנו לכלים פ״ה מ״ח.

⁴² לגידול הכלבים בחברה היהודית ראו שוורץ, כלבים.

⁴³ על בעיות הביטחון ראו פירושנו לתענית פ״ג מ״ז.